ירושלמי- מה הכוונה "תורתו אומנתו"

במסגרת לימודנו במסכת שבת בבית המדרש "צדקו יחדיו" לאיחוד התלמודים, עסקנו בסוגיית "מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה" בשני התלמודים דנים בשאלה האם צריך להפסיק את הלימוד בשביל להתפלל, ורבי יוחנן אומר שיש הבדל בהלכה זו אם מדובר ברשב"י וחבריו או ברבי יוחנן וכיוצא בו. רשב"י לא צריך להפסיק את לימודו לתפילה, אבל רבי יוחנן צריך להפסיק.

מה ההבדל?
בבבלי אומרים כך (שבת יא):

"תניא: חברים שהיו עוסקין בתורה, מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה. אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחי וחביריו, שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה."

רבי יוחנן אומר שהדבר תלוי אם תורתו אומנותו. תלמיד חכם שלא עוסק בענייני העולם כגון אומנות, אלא כל זמנו מוקדש לתורה, אדם כזה תורתו היא אידיאלית, ועליה אומרים שאין מפסיקים את הלימוד לתפילה. כאלה הם רשב"י וחבריו. אבל רבי יוחנן היה מתעסק באומנות, ולכן תורתו אינה עליונה כל כך כמו תורתם, ועליו להפסיק מלימודו כדי להתפלל.

בירושלמי מסבירים אחרת (שבת א ב):
"ר' יוחנן אמר בשם רבי שמעון בן יוחי: כגון אנו שעסוקין בתלמוד תורה אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין. רבי יוחנן אמרה על גרמיה כגון אנו שאנו עסוקין בתלמוד תורה אפילו לתפלה אנו מפסיקין."

בירושלמי אומר רבי יוחנן שרשב"י לא היה מפסיק את לימודו אפילו לקריאת שמע, וכל שכן שלא לתפילה, אבל רבי יוחנן צריך להפסיק אפילו לתפילה.

מה ההבדל בין רשב"י לשאר החברים? בירושלמי מסבירים:

"א"ר יודן: רבי שמעון בן יוחי, על ידי שהיה חדיד בדברי תורה, לפיכך אינה חביבה עליו יותר מדברי תורה."

תורתו של רשב"י היתה משהו מיוחד, שאין דומה לו. כל תורתו היתה במעלה של קריאת שמע, ולכן הוא לא היה מפסיק מתורתו אפילו לקריאת שמע. אבל שאר החברים מפסיקים את תורתם כדי להתפלל.

יש כאן הבדל בין התלמודים בהסברת מעלת תורתו של רבי שמעון.

בבבלי המעלה היא שהוא לא עוסק באומנות. ומעלה זו היא לא רק מעלת רשב"י אלא גם מעלת חבריו. כל מי שתורתו אומנותו. 

בירושלמי תורתו של רבי שמעון עליונה לא מפני שתורתו אומנותו, אלא מפני מעלתו העליונה המיוחדת. בתורת ארץ ישראל ההתעסקות באומנות אינה חיסרון. שיכלול העולם הוא חלק מתכלית הבריאה וידיעת הבורא.

בירושלמי מעלתו של רבי שמעון היא מפני תורתו העליונה. הרב זצ"ל מבאר (אגרת קג), ש"הירושלמי מתנשא לחביון עז הסוד". והוא מביא לכך כמה דוגמאות. נראה שגם זו דוגמא לכך. 

עכ"פ מבחינת היחס לאומנות, בבבלי ההתעסקות בה מורידה מערך לימוד התורה, ובירושלמי לא מצאנו דבר כזה. 

ונראה שאנו צריכים למזג את התלמודים, ומצד אחד לראות בשכלול העולם עבודת ה', ומצד שני לדעת את המשקל ואת האיזון השלם בין העולם הזה לעולם הרוחני.